The Raven 2012.

העורב 2012 הוא סרט מותחן אמריקאי בבימויו של James McTeigue, ומבוסס על תסריט של Ben Livingston וHannah Shakespeare . בתפקידים הראשיים משחקים John Cusack, Alice Eve, Brendan Gleeson ו Luke Evans. הסרט שוחרר במרץ 2012 בקנדה, אירלנד, ובריטניה. וכעבור חודש גם בארה"ב. שם הסרט זהה לשמות הסרטים הקודמים, מחוסרי הקשר ביניהם,  מן השנים 1963 ו1935, אשר אף הם שואבים את השראתם מיצירותיו של א. א. פו.

אדגר אלן פו. השם, האדם, המיתוס.

האם באמת ייתכן סרט שיביע את העומקים הכמוסים והמשמעויות המתערפלות של יצירתו הנשגבת?

תהיה בהכרח שאלה ראויה.

וכך הסרט עצמו אינו עוסק בפואמה הנודעת "העורב" כפי שהיה אפשר לצפות, אלא דווקא לוקח אותנו אל תוככי חייו של היוצר עצמו, ביומרה מטא בדיונית למחצה, לקראת ימי חייו האחרונים.

העלילה צוללת עמוק  אל נבכי המאה ה19, תקופה מורבידית למדי, בה פשע, חולי, וויסקי ועשן הלכו יד ביד, ועוני היה לשליטה העליון של אומנות. הסיפור מתרחש בעיר בולטימור שבמדינת מרילנד.

שם מוצא עצמו היוצר קורבן למשחק מעוות חסר היגיון עקבי בדבר מי הרודף ומי הוא הנרדף, בניהולו של רוצח מטורף השואב את ההשראה לרציחותיו מסיפורי האימים של פו, ואף חוטף את ארוסתו במטרה לסחוט את הסופר מוכה הגורל לכדי כתיבת סיפור חדש, המתאר את הסיוט המתרחש בהתהוותו. במרדף הנואש משתתף גם בלש נועז, אשר שמו בסרט זהה לשם חסר פשר אותו שמעו את הסופר מלמל טרם מותו במציאות.

הרושם, שמותירה בעקבותיה (בצורה משעבדת) ההשוואה האנלוגית, בין היצירה הקולנועית לז'אנר סיפורת הזוועה של פו, נדמה כאקשן ציני, אשר מומחש באופן כמעט סאטירי ומציג את רוח התקופה באורח נפלא.

אך ליקויים תמוהים בתחילת הסרט בדבר הרציפות ההגיונית במשחקם של חלק מן השחקנים מעוררים חשש בנושא הליהוק. חשש אשר למרבה ההקלה מסתבר כבלתי מבוסס ככל שהעלילה מתפתחת והשחקנים באמת עוטים את דמויותיהם.
דמויות אשר במקצועיות רבה מביעות עומק רגשי, מרטיט נפשות ממש, כזה שנחשף ככל שמתבססת הייעודיות של מהלכי הסיפור.

ואף הוא, מהלכו של הסיפור עצמו, נוטה להיות ברור ונוקב, בעקבות הפרשנות החדה והגורפת באופן מהוקצע של הדמויות אשר באורח קלאסי מאמצות לעצמן את תדמית ה"פרשן" וממחישות את התהליך הפסיכולוגי בעזרת היקשי היגיון שטחי.

למרבה ההפתעה, למרות שהסרט מקושט לכל אורכו בסצנות בעלות זווית שתישא חן לעיניי הצופה היצירתי. החל בהתפרצויות רגשיות רוויות הסמים והאלכוהול של הגיבור חולה המלנכוליה. מבעד לצילומים מתוחכמים אשר מזוויעים את הדעת עם מסרים סותרים כגון המתיקות בדמות חיית המחמד (דביבון) וההתפכחות מלאת האימה נוכח המזון שלה (לב אנושי מחדר המתים). לאורך המשך הולך ומחריף של מהלומות פסיכולוגיות בסצנת הקבורה בחיים. וכלה בתפיסה החברתית המתנשאת משהו, שהגיבור הוא אכן "מאסטר של האומנות שלו" כדבריו מתוך הסרט.

ואף למרות שהאפקטים הוויזואליים זכו לשבחים כמו גם הציון המוזיקאלי. מרבית המבקרים שללו את הסרט והוא הצליח רק לכסות את ההשקעה.

אך לעומת אותם חובבי קולנוע יבש אשר כנראה לרוב נוהים אחר הבידור לבדו. הצופה המעוניין בעומק מקורי ימצא בסרט שלל חריף, המשביע את הנפש החפצה בדבר מה ייחודי באמת ובתמים.

שהרי ערכו של הסרט הזה אינו מצוי בפעלתנות שלו או בטוויסט הרגשי ואף לא ברמת המתח שהוא לכאורה  מחולל. אלא בעצם שזירת האומנות העתיקה משהו, כגון שירה וסיפורת קלאסית בחוויית הקולנוע העכשווי הפופולארית. וזה מבוטא היטב בדיאלוגים המתחכמים ("מתעב אנשים שמתעבים אותי") וברסיסי ציטוט של הפואמות המוכרות המופיעים במגע של קסם חודר, בדיוק ברגעים הנכונים, אשר כובשים את ליבו של הצופה בסגנון קולח ומרהיב.

("It was many and many a year ago,
In a kingdom by the sea,
That a maiden there lived whom you may know
By the name of ANNABEL LEE;
And this maiden she lived with no other thought
Than to love and be loved by me.")

ובסופו של דבר אם בכלל ייתכן משהו טראגי באופן סטטי, הרי זוהי בהכרח יצירתו של פו וכל הקשור בה.

ההנחה שמשורר חייב לסבול בכדי לחוות ולהכיר את יצירתו ובכדי שמעריציו יוכלו להוקירה, רוקדת וואלס צמוד עם דרמת המוות הקיומית בה הוא עוסק.

זהו סיפור אימה המוכר לנו בטבעו מעצם הווייתה של הקלאסיקה של פו, הוא מנותח על ידי הסגנון הבלשי הראוי באופן ספציפי, ומתובל היטב בניחוח הפיוטי המאפיין את כל יצירותיו.

שהרי האינטראקציה בין הבלש למשורר היא-היא בדיוק התמצית הדואלית של כל יצירתו, אופיו וחייו של אדגר אלן פו. השם, האדם, המיתוס.

R.i.P