Emilie Autumn \ Pt1: "Fight Like A Girl". \ studio album by Emilie Autumn

"Fight like a Girl" הוא אלבום הסטודיו השלישי של היוצרת (זמרת, מלחינה, משוררת, סופרת, מאיירת וכנרת) Emilie Autumn Liddell. זהו אלבום קונספט המבוסס על ספרה "The Asylum for Wayward Victorian Girls", ומספר את סיפור בריחתה של נערה צעירה שאושפזה בכפייה בבית חולים לחולי נפש. הספר מבוסס על סיפור אמיתי של אמילי עצמה.

מבחינה מוזיקאלית, אמילי מגדירה את הסגנון שלה כ: "קברט אפל, אופרת רוק, קלאסי-אלקטרוני, אלקטרו-תעשייתי ופופ גותי". הייתי מכניסה את הכל תחת ההגדרה: "מיוזיקל גותי", כי כל האלבום נשמע לחלוטין כמו מחזמר בברודווי, כאשר סגנון השירה והתקופה המדוברת מהווים את הצד הגותי של העניין. אין לי שום ספק שהשלב הבא ביצירה יהיה להעלות אותה על הבמות, כמחזמר, צעד כזה יהיה רק מתבקש, ואני משוכנעת שזו גם הייתה הכוונה.

קשה לסקר את האלבום, ולהבין את הסיפור שמאחוריו, מבלי לעבור ולסקר כל אחד מהשירים. אז הרי הם לפניכם:

1. "Fight Like a Girl" – השיר הפותח את האלבום, וכן הסינגל הראשון מתוכו, והקליפ הראשון

ש Autumn אי פעם הוציאה. מבחינת ליריקה, אמילי מציגה את עצמה כנערה לוחמנית, שנאבקת מול כל העולם (הגברי בעיקר), היא מוצגת כחזקה ועוצמתית:

My heart is a weapon of war"

My voice is my weapon of choice

An eye for an eye

A heart for a heart

A soul for a soul

We fight for the dream

We fight to the death

We fight for control

There is no such thing as justice

All the best that we can hope for is revenge

A hostile takeover

An absolute rebellion to the end"

מוזיקאלית, מדובר בשיר פופ אפל, משהו שכל מאזין מיינסטרימי יכול להתחבר אליו. השיר קליט וכיפי, הייחוד שלו הוא יותר מבחינת ליריקה ומבחינה ווקאלית, הקול של אמילי עוצמתי ומרגש.

2.  "Time for Tea" מספר על חבורת הבנות באסיליום שיוצאות למלחמה, אמילי מציגה את עצמה כנערה תמימה שהופכת לרוצחת. כלי הנשק בשימוש הם: גרזן, אזמל מנתחים, מסור ושוקר חשמלי, ברוח בית החולים והתקופה. המטרה היא "ביעור" האויב, קרי הפסיכיאטרים בבית החולים.

מוזיקאלית, זה שיר יותר אלקטרוני, ושוב שולטת בו אווירה אפלה ומאיימת.

3. "4o'Clock (Reprise)"* קטע אינסטרומנטלי מלנכולי שנשמע כמו פסקול למחזמר תקופתי, סגנון "עלובי החיים" ודומיו.

החזרה בקטע מקשרת אותנו אל הEP "4O'Clock" שאמילי הוציאה ב-2008, אשר דן גם הוא בספרה ובחוויית האשפוז שלה.

4.  "?What Will I Remember" המשך ישיר לרצועה הקודמת, שיר מלנכולי ומרגש, המתאר נערה במצוקה, ושואל שאלות קיומיות ואובדניות. זה השלב בסיפור בו הגיבורה נמצאת במשבר נפשי אמיתי ועמוק. המלודרמטיות המוגזמת פאתטית לעתים, אבל זה החומר ממנו יוצרים דרמות. המוזיקה בהחלט משרתת את העלילה.

5.  "Take the Pill"  שיר שכל מי שעבר אי פעם במוסדות פסיכיאטרים יכול להזדהות אתו. אמילי מעבירה ביקורת נוקבת על הטיפול המודרני במה שהחברה מגדירה כ"חולי נפש",  שמסתכם בהאבסה של המטופלים בתרופות, תרופות הגורמות להם לדיכאון, קהות חושים ועוד תסמינים מתסמינים שונים.

יש פה שוב שילוב של אלקטרוניקה, ואווירה אפלה ומפחידה. הייתי אומרת שזה השיר החביב עליי באלבום, מבחינת מסר בכל אופן.

6.  "!Girls! Girls! Girls" מדובר בקברט היתולי, כמעט משעשע, שמאחוריו עומדת ביקורת נוקבת, על היחס של המוסדות הפסיכיאטרים למטופליהם. אמילי משחקת בתפקיד המארח במוסד, העונה על שאלות המבקרים, ומציג את המטופלות כאילו היו חיות בקרקס. המוזיקה, כאמור, קברטית באופן גנרי, ומשרתת באופן מושלם את הסיטואציה המוצגת בשיר.

7. "I Don't Understand"  מפגש בין אמילי לאחד המבקרים באסיליום, סוג של שיר אהבה רומנטי.  המוזיקה מתקתקה וחוזרת לסגנון קלאסי ומרגש.

8. "We Want Them Young" בשלב הזה אמילי משתיקה את הבנות, ומדברת בקולם של הפסיכיאטרים או החברה. היא מתארת כיצד לוקחים את הבנות הכי צעירות ותמימות, משתיקים אותן, מאשפזים אותן, והורסים אותן לחלוטין. החוויה שהשיר נותן היא אווירה מלחמתית, כמו מעין מצעד לקראת לינץ' בחוצות איזו עיר ויקטוריאנית אפלה. משהו מבשר רעות לקראת פורענות שעומדת להתרחש.

9. "If I Burn" אמילי חוזרת לדבר בקולה שלה. ומתכננת נקמה בכל מי שפגע בה. היא נשמעת נחושה, אכזרית ומלאת תקווה:

If I burn, you will see"

The fire in your mind when you sleep

And if I rise up in smoke around your eyes

You'll know it's me

And the rain won't wash away

The ashes underneath your nails today

Doesn't matter where you go or what you do

'Cause if I burn, so will you"

מבחינה מוזיקאלית, המוזיקה מלודית, מלווה בצלילי עוגב ומעט מוזיקה אלקטרונית, זה בהחלט השיר האהוב עליי באלבום מבחינת לחן.

10. "Scavenger" אווירה דומה לשיר הקודם, רק שהפעם הדובר חוזר להיות האויב (הפסיכיאטרים?). היא מציגה אותו כמרושע ונכלולי. כבר לא מדובר בעבודה, אלא בסאדיזם של ממש.

11. "Gaslight" חזרה לסגנון רגשני ושטוף אמוציות. אמילי מדברת על החברים והמשפחה ששכחו אותה מאחור. היא מרגישה אומללה וחסרת אונים, מספרת על העינויים הפיזיים והנפשיים שמעבירים אותה. ורוצה לשים קץ לחייה. מוזיקה של עוגב מוסיפה לאווירה הגותית, ונותנת קונטרה ששוברת קצת את הפאתוס המוגזם של השירה והליריקה.

12. "The Key"  אמילי מקבלת מפתח הפותח את התא בו היא כלואה. השיר מתאר את סיפור הבריחה. היא נתפסת ונכלאת, ובורחת שוב. היא מספרת כמה ייחלה לרגע הזה בוא היא תהיה חופשיה. המוזיקה יוצרת תחושה של לחץ ופחד, כיאה לסיפור הבריחה שהשיר מציג.

13. "Hell Is Empty"  קטע אינסטרומנטלי ברובו, פרט לשורה:

 Hell is empty"

And all the devils are here…"

שורה, הלקוחה מתוך מחזהו של שייקספיר "הסערה", ומתקשרת ישירות למוטיב הנקמה בשיר.

הקטע מסתיים בקולות העכברושים, מוכי המגפה, אשר מכרסמים את גופתו של ד"ר Stockill הרשע. נקמה שכזו.

14. "Gaslight (Reprise)"* שוב קטע אינסטרומנטלי, החוזר לנושא של שיר 11. אווירה מלנכולית ומרגשת.

15. "Goodnight, Sweet Ladies"  אמילי נפרדת מחברותיה לאסיליום, מאחלת לכולן לילה טוב, ומייחלת לכך שיום אחד יפגשו בשנית. היא מספרת על הטראומה שנותרה לה בעקבות החוויות הקשות שעברה.

The art of suicide"

Nightgowns and hair

Curls flying every which way"

The pain too pure to hide"

Bridges of sighs

Meant to conceal lover's lies"

המוזיקה מתוקה ונשמעת כמו שיר ערש מלווה בקולות מלאכים ונגינת עוגב, וזאת בניגוד למילים הקשות ומלאות הכאב.

16. "Start Another Story"  שיר המסכם את כל המעשייה, אמילי מזכירה שכל אשר סופר הוא אמת לאמיתה. היא מתחילה סיפור חדש, עם שאיפה להמשיך ולספר את הסיפור שלה, שיישאר איתה תמיד בכל דרך שתבחר.

17. "One Foot in Front of the Other"  שיר מלא תקווה, שנותן כיוון להתחלה חדשה והתגברות על טראומות העבר. השיקום נעשה צעד אחר צעד, ויש להתחיל מחדש. השיר מלווה במוזיקת מארש, אבל הפעם אופטימית ומלאת תקווה, חסרת פחד, וחסרת עכבות.

לסיכום, מה אפשר לומר על האלבום? הסיפור בהחלט מרגש ונוגע ללב, במיוחד למי שמכיר חוויות מסוג זה מקרוב. המוזיקה מעניינת ומגוונת, חבל שאמילי וויתרה באלבום על הנגינה בכינור, אבל אני מניחה שכיוצרת היא אוהבת להתפתח ולנסות דברים חדשים. אהבתי במיוחד את הביקורת החברתית שהיא מציגה, פחות התחברתי לשירים שהכילו עודף פאתוס ורגשנות יתר. בסך הכל בהחלט שווה שמיעה, ומבטיח התפתחויות נוספות מעניינות בהמשך.

אם לא יופק מחזמר על בסיס הסיפור והאלבום, אני אראה בכך סוג של חילול קודש. אופציה כזאת פשוט מתבקשת מידי.

*) Reprise"" הוא חזרה של נושא מוזיקאלי שהופיע בתחילת היצירה, שימוש בנושא וחזרתו נפוץ במוזיקה קלאסית בכלל ובסונטות בפרט. במחזות זמר, חזרה מסוג זה באה כדי להדגיש דמות מסוימת, או הלך רוח מסוים. בכל פעם שיגיע הנושא המוזיקאלי המדובר, יעשה קישור בינו לבין הדמות. 

.Chen Eberhardt

Oak Pantheon \ Pt1: "Gathering". \ Split album by Amiensus & Oak Pantheon

Oak Pantheon מארה"ב, היא להקה צעירה ומוכשרת אשר החלה את דרכה ב2011. ועד כה הוציאה אלבום מלא, מיני אלבום, וסינגל (קאבר אינסטרומנטלי לFire Emblem). הלהקה מתאפיינת בעיסוקה סביב נושאים אמורפיים למחצה כגון טבע ופילוסופיה. זה משתלב היטב יחד עם סגנון הנגינה שלה אשר מתבסס בעיקר על בלאק מטאל אטמוספירי.

מלבד המוזיקה המעניינת שלה בפרט, Oak Pantheon היא להקה עצמאית אשר אינה חברה בחברת הקלטות כלשהי ולמרות זאת מצליחה להקליט באופן עצמאי יצירות באיכות הגבוהה ביותר ולפרוץ את דרכה אט-אט לתוך התודעה של מעריצי הז'אנר. אולי בזכות ההיבט המעניין של נגיעות הפולק השלובות בתוך סגנונה והשפעות הפוסט-מטאל השזורות במוזיקה שלה באופן כללי.

ב5 לנובמבר 2013, שחררה הלהקה split (אלבום שת"פ) חדשני ומעולה בשם הקולע למדי "Gathering" יחד עם הלהקה Amiensus.

ניתן למצוא דמיון רב בין הלהקות ככל שזה נוגע לרקע שלהן. מקור שתיהן בארה"ב ואף Amiensus נוסדה רק לאחרונה (2010). הדמיון אינו עוצר בזאת אלא ממשיך עם כך שהן הספיקו להוציא עד כה, בדיוק רב, את אותה הכמות של יצירות.

כעת, בעוד Oak Pantheon מתעמקת בעיקר בטבע ואווירה אפלה. Amiensus מקדמת ומושכת יותר לכיוון הטכניקה הווירטואוזית מאשר האווירה במוזיקה שלה וכך מקוטלגת בז'אנר הבלאק מטאל הפרוגרסיבי. המוזיקה בשירי הלהקה לרוב עוסקת בנושאים מגוונים אשר טווים בתוכנם באופן צמוד את הפסיכולוגיה, המיתולוגיה והשפעותיה התיאולוגיות. הלהקה פועלת תחת חברת ההקלטות Pest Productions.

וכך בשיר הראשון Amiensus פורצת בתיאור סיטואציה רגשית בעלת עומק רוחני כמעט שמימי.

אותו היא מלווה בדואליות פנימית מעניינת, המתבטאת בביצוע הווקאלי אשר מתעלה לרמת שיא לקראת סופו של השיר. שלב שבו אפשר ממש לשמוע את המילים ניגרות על זרימת הריפים של הגיטרות וזורמות אל תוך ביטוי מרגש של קונספטואליות האלבום, ברמיזות ליריות לשמו ולמבנהו. אורכו של השיר, הוא בדיוק המקום בו לוקח חלק הז'אנר הפרוגרסיבי, היות והוא מתאפיין בקטעים מלודיים ארוכים.

בשיר השני באלבום,  Oak Pantheonמספקים התחלה קולחת אשר מביעה באופן מדויק את סגנונם המוכר והאהוב. חברי הלהקה בהחלט יוצרים את האווירה של טבילה אינסופית בעלווה טחובה וחורפית. לביצוע הווקאלי יש את הריח האפור הקבוע אשר חודר בתדירות תמידית. הקצב מהיר ונוח, מספיק בשביל המאזין לבל ישתעמם, אך עם זאת מאפשר דגש על הליריקה בדיוק ברגעים המרגשים והכובשים במיוחד. הפזמון החוזר וריף הגיטרה הממכר מהווים יחדיו את התחושה המושלמת ומאפשרים למאזין את החוויה המדויקת של החיים כפי שהיו יכולים אולי להיות, באגדה. וכך בעיקרון זה נמשך ברציפות עד הרגע תולש-המציאות שבו נגמר השיר ואתו בעצם גם האלבום.

עטיפת האלבום מבוססת על ציור של John Martin בשם The Great Day of His Wrath ומעוצבת על ידי Sean Golyer.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מבנה האלבום:

1. Amiensus – Arise (09:56)

2. Oak Pantheon – A Gathering (06:26)

Label: Tridroid Records.

Oak Pantheon band members:

Tanner Swenson: Guitars, Bass, Drums, Vocals

Sami Sati: Guitars, Bass, Vocals

Amiensus band members:

Joe Waller: Guitars, Vocals, Drums

James Benson: Vocals

Zack Morgenthaler: Keyboards

Aaron McKinney: Guitars (acoustic), Vocals

Todd Farnham: Bass

R.i.P

Copying Beethoven 2006.

"להעתיק את בטהובן" סרטה של הבמאית אניישקה הולנד, ע"פ תסריט מאת סטפן ג'יי ריבל וכריסטופר ווילקנסון, הופק ע"י חברת מטרו-גולדן-מאייר, ועוסק בהיסטוריה בדיונית המתארת את ימיו האחרונים של המלחין האגדי לודוויג ואן בטהובן, ובסימפוניה התשיעית שלו שכתיבתה הושלמה בשנת 1824.

מדובר כביכול בסיפור אהבה הנרקם בין בטהובן (אד האריס) לבין האסיסטנטית הצעירה שלו, אנה הולץ (דיאן קרוגר), הנקראת לסייע לו בעבודתו, ומתרחש בוינה של המאה ה-19. זהו כמובן סיפור פיקטיבי, חסר כל ערך היסטורי.

בטהובן, שלקה במחלה קשה שגרמה להתחרשותו, מערים קשיים על הסטודנטית הצעירה, הוא מוצג כאדם גס, וולגרי וקשה לניהול. ביתו מלוכלך, שורץ עכברים, וכך גם הוא, סוג של שיכור הולל. עם זאת כישרונו האדיר והכריזמה שלו, גורמים לאנה להמשך אליו ולדבוק בו.

אפשר להכביר פרטים, ולספר את הסיפור כולו, אבל זה לא העניין בסרט, הסיפור לא ממש חשוב, וגם לא מאוד מעניין. הנקודה המרכזית היא המוזיקה והיצירה עצמה, אולי זו הסיבה שההתרחשות דלה יחסית, בעוד שכעשר דקות שלמות מוקדשות להשמעת הבכורה של הסימפוניה התשיעית, ועוד זמן רב לדיאלוגים על אופי היצירה והקשר לאלוהים.

עיקר העניין שמצאתי בסרט הם דיאלוגים על מהותו של אומן ומניעי היצירה, כמו זה המובא בסצינה הכוללת את חברה של אנה הולץ, הארכיטקט מרטין באוור. בשיחה זו שואל בטהובן: "האם אתה אומן?" באוור עונה: "מהו  אומן?" "אמן הוא מישהו שלמד לבטוח בעצמו", משיב המלחין. בטהובן טוען שיצירתו של באוור חסרת חיים ותשוקה, ומייד לאחר מכן הורס במו ידיו את דגם הגשר שבנה, "התחל מחדש מתוך הזעם והתשוקה שאתה חש כעת", אומר בטהובן, "כך צריך אמן ליצור, מתוך סערת רגשות".

בטהובן מאמין שכישרון היצירה ניתן לו מאלוהים, הוא אדם דתי, כמו כן הוא מאמין שאנה נשלחה אליו כמתנת שמיים, כדי לסייע לו לסיים את יצירתו האחרונה. "מוזיקה היא שפת האלוהים", "אנו המוזיקאים קרובים לאלוהים יותר מכל אדם אחר" - דבריו. דווקא בשל חירשותו מאמין המלחין שזה הייעוד שלו, לטענתו, אלוהים צועק לתוך אוזניו.

אד האריס מגלם את דמות המלחין המזדקן באופן נפלא, ויש הטוענים ששווה אוסקר, גם דיאן קרוגר מגלמת דמות משכנעת, עדינה אך חזקה ונחושה, למרות השוביניזם של רוח התקופה, המוצג בסרט.

הסרט זכה לביקורות מעורבות, חיוביות בעיקר.

בתחילה חששתי שמדובר בדרמה רומנטית, תקופתית, ז'אנר השנוא עליי במיוחד, אך נוכחתי לדעת שהסרט אכן עוסק בעיקר במוזיקה ובמהות היצירה, ולא ברומנים שטחיים ומשעממים. דווקא בגלל העיסוק בנושא המדויק הזה, החוסר בתסריט עמוס והכברה בפרטים, נהניתי מהסרט מאוד, ואני אף ממליצה עליו, במיוחד לחובבי מוזיקה קלאסית, וקלאסיקה באופן כללי.

.Chen Eberhardt

Sidereus Nuncius \ studio album by Apocynthion

הלהקה הספרדית Apocynthion הוקמה במדריד בשנת 2010. מדובר בלהקת "בלאקגייז" (ז'אנר שהחל בצרפת עם להקות דוגמת Alcest, בעל סאונד של בלאק מטאל אטמוספרי מרוכך וחלומי), וזהו אלבום הסטודיו הראשון שלה.

משמעות השם "Apocynthion" היא הנקודה בה לווין הנמצא במסלול סביב הירח נמצא בנקודה הרחוקה ביותר מן הירח. שמו של האלבום Sidereus Nuncius"" קרוי על שמו של ספר אסטרונומיה שנכתב בלטינית, ע"י גלילאו גליליי ב-1610.

המוטיב האטמוספרי שולט גם בליריקה וכמובן במוזיקה עצמה, לאורך כל היצירה, ומשרה הרגשה חלומית של ריחוף בחלל או שהייה מתמשכת בתוך תווך של אבק כוכבים, הייתי אומרת שיש פה משל לחוויה חוץ גופית, או השפעה של חומרים פסיכו-אקטיביים, אבל זה כבר נתון לפירושו של המאזין המשכיל, שהרי יצירת אומנות ניתנת לפירושים שונים ומגוונים, וזה היופי שבה.

האלבום נפתח ברצועה " ,"Tycho Magnetic Anomaly Oneקטע אינסטרומנטלי וחלומי של כמעט שתי דקות. השם אגב, מתאר הפרעה אסטרופיזית המובאת ברומן אודיסאה בחלל, מאת ארתור סי קלארק.

מיד אחריו מגיעה הרצועה "Redshift", שאורכה כעשר דקות. ההתחלה נשמעת כמעט כמו שיר לכת, מתוך מסע, וכך גם המילים:

"Originating a beginning of the journey,

Crossing these invisible boundaries.

Raising my retinas to infinity,

And finding so small possibilities"

לאחר מכן מגיע שלב הדיסטורשיין, האופייני לז'אנר האטמוספרי, והשזור לאורך כל האלבום.

רצועות 3 ו-4 זוכות לשם: "Nothing Important Happened Today" חלקים 1 ו2. הן מאופיינות בסאונד יותר כבד ועם זאת מלודי להפליא.

ושוב כמתוך חלום, קטעים שקטים ולחישות מופרים בפתאומיות על ידי דיסטורשיין וגרנטינג, וחוזר חלילה, יקיצה פתאומית וחזרה לריחוף.

הרצועה החמישית MDSCC"" שאורכה כמעט עשר דקות, היא האהובה עליי באלבום, בשלב הזה במסע, נמצא הנווט עמוק בחלל, עמוק בנבכי המסע, או באנאלוגיה, שקוע עמוק בתת המודע שלו, במקביל ובהתאמה, הסאונד כבד יותר, אינסטרומנטלית ווקאלית כאחד.

רצועה 6 קיבלה את נקודת הציון "33.675° N, 106.475° W" והיא קטע אינסטרומנטלי רגוע יותר, הכולל חילופי דברים, המזכירים את הקטע הפותח את האלבום.

השיר שמסיים את האלבום נקרא " "Redux ואורכו כ-15 דקות. הוא מתחיל שוב באופן שקט, ומלנכולי, ועובר בהמשך לסאונד כבד יותר, דומה למדי לרצועה השניה באלבום. המסע מגיע לסיומו במילים:

"Breaking this particles of inert matter

to which we might call existence.

To regenerate each of these gaps

"...that can never be filled with hope

כחובבת מטאל על כל סוגיו, האזנתי לאחרונה ללהקות רבות מז'אנר הבלאק אטמוספרי, ואני חייבת לציין שאהבתי מאוד את האלבום, הייתי מגדירה אותו כיצירת אומנות, בעיקר כי ניכרת חשיבה מעמיקה בכתיבת המילים ובחירת השמות, הושקעה כאן חשיבה בכל פרט ופרט, ודבר זה תמיד מביא יצירה אומנותית למשהו כולל ושלם, צעד נוסף בדרך להשגת שלמות. גם המוזיקה לא מאכזבת, ניכרת יכולת טכנית גבוהה הן אינסטרומנטלית והן ווקאלית. הייתי מעוניינת לשמוע בחומרים הבאים של הלהקה שילוב אינסטרומנטלי של פסנתר, שיכול להביא עומק חדש ומלודיה נוספת. בהחלט מדובר בלהקה מבטיחה, ואשמח לשמוע בעתיד חומרים נוספים ופריצת דרך לקהל מגוון יותר.

.Chen Eberhardt