(א)ייקו ת"א.

ביוב הירקון החורפי נוהר,

מערבה.

חלומות לחישות, צפצופים,

רעיונות נפגשים

ואנשים מזדמנים.

ונראה כך הכול, במבט סטטי חודר, מערבה.

R.i.P

חיים בגלות מן האושר.

אלה הם חיינו, האם עושים אנו מה שרוצים? האם אנו עושים זאת לעיתים תכופות?

אם איננו אוהבים משהו, האם יש ביכולתנו לשנותו? באמת? כל דבר? והאם ניתן לעשות זאת בהשקעה הגיונית..

אם איננו אוהבים את עבודתנו, האם נוכל להתפטר?

אם אין ברשותנו מספיק זמן, מה? להפסיק לראות טלוויזיה? למי יש זמן לזה בכלל..

האם אנו עושים דברים שאנו אוהבים? האם אהבות חיינו עושות זאת?

ושום דבר לא מונע מאתנו לעשות זאת יחדיו? תמיד?

רגשות שמעוררת לעיתים הזולת, כואב אפילו לנתח זאת.

השיפוט המתמיד והניתוח הבלתי פוסק של כולם את כולם, והרגשות שזה מעורר.

החיים אמורים להיות פשוטים, אחרת איך אפשר להעריך משהו בכלל?

כולם סגורים, שום דבר לא מתחדש, כולם שונים, הכול דומה.

מי מודע לתשוקות חברו?

ומי שותף לחלומותינו ושאיפותינו?

האם אנו מרשים לעצמנו ללכת לאיבוד?
ואולי שכחנו שפעם כך היו מטיילים.

האם אנו מגשימים הזדמנויות?
האם הן באמת הזדמנויות?

החיים הם יצירה.

האם בראש סדר העדיפויות שלנו עומדים החיים?

האם אנו חולמים, או משתוקקים?

והאם אנו מגשימים? 

R.i.P

קטעים מן *הפאנרון - לעזאזל, ישראל.

*The phaneron (Greek φανερός phaneros "visible, showable") is all of that which is, at any time or in any sense, present to the mind.

The term 'phaneron' was coined by Charles Sanders Peirce: "[B]y the phaneron I mean the collective total of all that is in any way or in any sense present to the mind, quite regardless of whether it corresponds to any real thing or not. If you ask present when, and to whose mind, I reply that I leave these questions unanswered, never having entertained a doubt that those features of the phaneron that I have found in my mind are present at all times and to all minds." (Adirondack Lectures, 1905; in Collected Papers of Charles Sanders Peirce, vol. 1 [eds. Charles Hartshorne and Paul Weiss; Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1931], paragraph 284)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אז איך באמת מרגיש מישהו שאינו שונא, סולד או פוחד מן המקום בו הוא חי וגר?

לעזאזל ישראל, עם כל המלחמות, הבעיות, הבלגאן, העוני, הבדלנות, הצביעות, הקיצוצים והחדשות הרעות שלך.

מהו הלך הרוח, של האדם החופשי בדעותיו, אשר מאמין בעתידו וסומך על החברה בה הוא נמצא?

אם כל הדוסים מסביב, שאינם עובדים אך שוקלים ובוחנים מילים ריקות, כל העת חיים חינם בתירוץ נואש לחבר דמיוני.
הלוואי והיו גומרים את החודש מהמשכורת שלו, או הלוואי והוא היה מקבל משכורת מן המדינה על היותו אמן או פילוסוף.

המדינה היהודית תטבע בחובות, הדוסים היהודים ימשיכו להתרבות, בינם לבין עצמם, מן הסתם כדי לשמר את היכולת התורשתית; פנאטיות סופנית והתמכרות לאשליות.

פעם סיפרו לי בדיחה; שלושה אנשים מאושרים הלכו ברחוב, אביר, צדיק ומנהיג.
זוכרני כי העלה הדבר חיוך זחוח על שפתי, הומור שחור היה תמיד לטעמי.

את האידאולוגיה הפסידו, את הצדק מכרו, ומי שיתוודע כי הנהיג את המהלך יצלב מיד על צלב הקרס הכלכלי-פוליטי.

שעות חיים ריקות של רמזים עלובים, אשר לוחשים באופן מעורר רחמים, על עתיד לא מזהיר.

למה?

לעזאזל עם בורגנים, שמשקיעים בבצל תוצרת טאיוואן, כי הירקות בארץ לא משהו.

מה עם החקלאות?
והמנהל החקלאי, ממזרים מתקופת התנ"ך, חושבים שאם ירססו על העגבנייה שלי עוד תרסיס נסיוב לא יציב, אז המחירים יעלו ויהיה לישראל עוד סטוק בשוק החופשי.

לעזאזל, על חטאים נגד האנושות שמעתם?

והכול מתבהר בצבעים חדים למדי.

מתעשרי האתמול, מגעילים, עם נשים מפלסטיק, בעלי המקומות השמורים בהיכל נוקיה.

לעזאזל, תעזבו את הליגה לאומלל חסר תקווה שבאמת יודע לשיר את ההמנון ובכנות אוהב את השחקנים.

אז על הערות אציליות כמו שנאמר, " אלו שיושבים במקומות הזולים יותר, אנא מחאו כפיים. היתר, בבקשה רשרשו בתכשיטיכם". אם כך, רשרשו חזק במפתחות הדירות ורכבי היוקרה הרקובים שלכם.

כמו החיים בעולמנו הדפוק שהנם עסקים, ולא תענוג.

אימא מסוגננת דוחפת את התינוק שלך בעגלת מרצסדס מלוקקת, בניסיון נואש להראות לעולם כמה מהר חזרת לעצמך אחרי הלידה.

לעזאזל, קחי את כל שיעורי הפילאטיס בעיתון ותדחפי אותם לתחת ההולך ומתעצב שלך, את בעלך מאלה שלכאורה עובדים בבית השקעות (יושבים כל היום בבית קפה) זה לא מרשים.

הוא ימשיך לשכב איתך פעם אחת על כל שש שהוא עושה את המזכירה החדשה שלו.

מי היה מאמין, לעזאזל עם  כל ההורים החדשים שהמקום הזה הצמיח בשנים האחרונות. מציידים את הילדים שלכם בשמות כמו דגמים של מכוניות, מכריחים אותם ללמוד יפנית בגיל שנתיים וחצי ומרשים להם לצייר בצבעי שמן על הקיר בסלון "היות ואסור לכלוא יצירתיות". אל תתפלאו כאשר הבן הקריאטיבי שלכם יככב במהדורת החדשות בעוד כמה שנים, בתור הבחור שהלך מעמדה לעמדה במשרד ורצח בדם קר את עמיתיו לעבודה באמצעות רובה חצי אוטומטי בעל קליעי נפץ.

זה "לא" דיכאון, זאת המציאות.

לחלוטין לעזאזל עם הטאלנט הטלוויזיוני שיושב כל היום בקופי בר. לועס את הראש של השרלילה הסתומה שלידך בסיפורים על הפורמט המצוין שהצעת לערוץ 10, ושהם כבר ממש מתים לקנות ממך. או מחזיר למטבח בפעם השנייה את הקלמארי שלך כי הם "עדיין צמיגיים מידיי". או בוכה על זה שהעשירים חטפו את כל הנדל"ן, שוטה האם הסתכלת פעם על מחירי הנדל"ן?!

לדעתי זהו רעיון נמקי. הרם מבט לכוכבים וכבר אינך עוד.

כל חברות האדריכלות האלה, שעובדיהן צרכו מנת יתר של משחקי אפליקציות, וכעת סוברים כי נקודות כלואות בתוך משבצות זה מגניב, מה פלא שכל דירה "נורמאלית" נראית כמו מלכודת עכברים מפוקסלת.

עזאזל.

תעשיית המזון, אשר חושבת שנפלא למכור לאנשים אוכל חסר אוכל, כי רעב הוא סיבה מצוינת להרוויח, ויפה למכור צלחת ספגטי "איטלקי" שהוכן על ידי תאילנדי, ב180 ₪ למנה.

עזאזל.

ישראל; החברה הגבוהה טוענת שהנוער בעייתי, הנוער פושע, הנוער סוטה, דוקטרינות שלמות בכל ארוחה משפחתית סביב שולחן במחיר דירה. גאה האב בבתו שהתגייסה לקרבי, נרקומנית בסתר. גאה האם בבנה שסיים תואר, הומו נקרופיל. גאה הסב בנכדיו שהתחתנו כולם וקנו דירות, סוחרי נשק גמלאים.

עזאזלות.

כל שעה פוצעת, והאחרונה? הורגת. – צמתים.

תיירים שמגיעים לכאן בקיץ וממלאים את חופי המדינה בשיזוף ורוד פוקסיה. בגלל שאתם מעדיפים לבלות שבועיים בשנה בבית הקיט שקניתם במחיר כפול מערך השוק, דירה בנתניה עולה כמו פנטהאוז על השדרה החמישית. בסוף אתם טסים הביתה לפריז, וכאן נשארת ערמה לועגת של מתווכי דירות שצוחקים לכולם בפנים כאשר נקבע התקציב המדיני החדש.

מכאן ועד לבעלי הדירות המחולקות. מי היה הגאון שהמציא בתים של 70 מ' – מחולקים ל3 דירות, עם חידושים כמו מטבח ושירותים ביחד, סלון בלי חלון ומקלחת שאפשר להידחק אליה רק בזחילה צבאית. ולזה מתווסף מחיר אטרקטיבי מיוחד של עבדות-באורך-תקופת-חיים רק כדי לגלות הפתעות כמו וויתור  על הטוסטר "כי אין מקום לכל המותרות האלה במטבח". חזירים חסרים נשמה. בגללכם חצי ממכריי ברחו לאילת.

לעזאזל עם אילת.

העזאזל הנו מקום מאוד מוגדר, אני זוכר כל דבר ששלחתי לשם מעודי והיכן בדיוק הוא מונח.

לעזאזל עם נרקומנים שממשיכים לצרוך איכות ולממן ארגוני פשע, למרות מחירי השחיתות. אל תתפלאו למה אחותכם הקטנה מזריקה הרואין, הוא לפחות, עדיין שומר על מחיר קבוע.

לעזאזל עם תלמידי תיכון יצורים, מחנים את הטרנטה שלהם בשכונה, מדליקים ראפ בפול ווליום, מוציאים נרגילה ומזיינים את המוח עד שתיים בלילה. איפה נראה לכם שאתם נמצאים, באיביזה?

גם המוקדנית שענתה לי כשהתקשרתי למשטרה בכדי שישלחו ניידת. זאת שאמרה לי ש"ככה זה בקיץ".

ובעיקר חברות הביטוח על שלושה שמות של אשכנזים שפתחו משרדים בכל חור.

 אתם יושבים בבתים הכי ישנים ויפים בערים המרכזיות, וממלאים אותם בקלסרים.

רואה.. טיפות של חושך מטפטף.. חודר עמוק, חודר שקט..

המחשבות שנחשבות לגבי הסלקטורית הכלבה שעומדת בכניסה למועדון בנמל ת"א.

כמה טינופת צריכה לזרום לך בנשמה, שתחליטי לקחת עבודה שדורשת ממך לעמוד במתחם מגודר, להביט על עשרות אנשים ואף פעם לא באמת לראות אותם? מה קרה עשו עליך חרם ביסודי ועכשיו החלטת לנקום? אבל את אפילו לא הצד המגעיל בסיפור הזה; הכי גרועים הם אלה שנמרחים על המתחם המגודר שלך ומתחננים שתסתכלי עליהם. אוסף של מטרו-ערסו-סקסואליים שנראה להם הגיוני להמתין שעה וחצי עד שמישהו יאפשר להם להיכנס פנימה ולרכוש כוס ג'יימסון ב- 45 שקל.

או הילדים השיכורים האלה עם האיפור המוגזם, המוזיקה הפסיכוטית והעגילים בכל המקומות הלא נכונים. לך תירדם בלילה אחרי שבדרך הביתה, ראית ילד בן 15 מקיא את החיים שלו על המדרכה.

התיירים חסרי הבית שנופלים עליך כשאתה עוצר באיזה כספומט. נסו אתם לחייך אחרי שסירבתם לתת שקל לבחור בן 30 שתקוע פה מגיל 20 כי גנבו לו את הדרכון.

חייך, בעודך רואה מחוץ לכל גינה ציבורית או חניה חינמית, ערסים קטנים פותחים פאב על מכסה המנוע של גרוטאה מכוערת. מערבבים וודקה שפותחת סתימות עם משקאות אנרגיה בטעם צרבת.

הרי אלכוהול עלוב ומוזיקה זוועה יש גם בבית. למה להוציא את כל הזבל הזה החוצה?

או את בעלי הפיצוציות שמוכרים להם את הספירט הזה במחירים דמיוניים.

ובעלי המועדונים שמבקשים 40 שקל על וודקה – רד בול, בגללם התופעה המצחינה הזאת בכלל קיימת.

כאשר ישבתי בודד ורטוב תחת גשמי הסתיו, חרטתי בציפורניי על גבי הסלע; שלם אני, היות ואיני רוצה דבר. אך כאשר לפתע זרח הירח, הבנתי כי מאושר אנוכי, היות ויש בידי הכול..

כל התושבים החדשים האלה של דרום ת"א. משחקים אותה אמנים מיוסרים, מדמיינים שהם גרים בלופט ענק, בסוהו של ניו יורק. שימו רגע את הפוזה בצד ותסתכלו מסביב; אתם גרים בדירת 2 חדרים שהייתה ישנה כבר בסיקסטיז, ומתחת לבית שלכם יש רפד שעושה פוליטורה לכורסאות מטונפות.

ומנויי הסינמטק שתמיד עומדים בקבוצות ברחבה שליד הקופות. מאנפפים אחד לשני תלונות על מות הקולנוע האמריקאי, ומחכים לתקומתו של הפילם נואר. תמשיכו לחבר מילים גדולות על ריאן ג'ונסון הכוכב העולה בשמי הקולנוע הפוסט בדיוני. הוא מוכשר ואתם מתרוממים.

הבימה, עם השיפוץ שלה שנמשך כבר 450 שנים, למען תהווה אכסניה ראויה יותר ל-17 האנשים שעדיין הולכים לתיאטרון.

וגם החבר'ה הגנובים האלה שכבר מזמן הוציאו את הטלוויזיה מהבית, רק כדי שיוכלו לספר לך על כך בכל הזדמנות. ועכשיו יושבים וסופגים השראה מן הפטיפון.

הוכחה כי טעות או מולדת, שחורה כמו הלילה מתוקה כמו החטא.

כל המתלהבים שקנו סמארט ועכשיו חונים עם הפרונט אל מדרכה רק כדי שיוכלו לתרץ לעצמם את ה- 100 ומשהו אלף שקל שהם השקיעו במכונית בגודל ביצת קינדר.

 לעזאזל עם בעלי החניונים. ופקחים.

וההוא שהחנה ביום שבת בבוקר את המחראה-על-גלגלים שלו מול המכולת, על המדרכה, גרם לשבירתם של שלושה בקבוקי יין, אדם נאלח.

כל חלק אשר נגרר אל הלא נודע.

סטלנים מקצועיים בדירות שכורות, עם שירי שאנטי שנרצחים על גיטרות רעועות, נתלים מערסלים במרפסת המעופשת שלהם.

ערבים, שחושבים שאם יש להם אוטו שדומה, אך דומה, לאחד שכרגע יצא מתערוכת מוטו-פסיכו, אז יוכלו להסיע יותר  טרמפיסטיות רוסיות  ב180 קמ"ש.

מזרחים שגם אם הם יודעים לבשל משהו, פותחים את החור שלהם רק כמה שעות ביום, כי הם חושבים שזה יוסיף אורח מיסטי לקוסקוס ארור. וילכו יחד איתם עובדי האלילים שבטוחים שזה אומר משהו על האוכל, אבל לא, זאת רק עצלנות בעלי העסקים.

שליחים על קטנועים, מתפתלים סביב המכוניות ברמזורים עם מכונות התפירה הממונעות שלהם, המירס החופר והסטיקרים האווילים על הארגז.

לך לעזאזל הסבא שיוצא לעשות ג'וגינג ב8 בבוקר בלי חולצה, הורס לי את כל ההנג אוור בדרך לעבודה. צריכה להיות כיתת עונשין ממשלתית נגד זה.

כתמים, מעגלים ומרחקים חסרי טעם.

כל השינקין הזה, עם חנויות שקיימות רק על בסיס טריפים מהסוג היצירתי. ושודדים שמוכרים לך שייק פירות ברווח של 650 אחוז.

עלוב הנפש ההוא שמחלק הזמנות למסיבות טי אל וי, והחלאות שעומדים בפארק עם קרטונים מטונפים ומוכרים גורי כלבים אומללים ב- 1.500 ₪.

כל המוזרים שהקימו דוכן באמצע הרחוב ומנסים לשכנע שהכי חשוב בעולם זה לשקם את שוק בצלאל. והסטודנטים שגרים מעל הרחוב בדירה עם מרצפות מצוירות ומקלות קטורת וחמוס. שמישהו יגלה לי איפה מייצרים את האנשים האלה. או עדיף ייקח אותם לעזאזל.

חברה היא בגדר הצעה ואינה בהכרח חייבת להתקבל.

יחד עם ימנים, פונדמנטליסטים, קיצונים, פנאטים וסוטים באופן כללי, בעיקר מורעלים.

האמת הינה גמישה למדי, למעשה עניין של דעה, ובאשר ארצה, אציג דעתי בצורה מרשימה בהחלט..

רוכבי אופניים שממלאים כל אזור ירוק ועוד איכשהו יפה. מפדלים הלוך ושוב עם יותר ציוד מפלוגה צבאית.

ועוצרים רק כדי לצעוק על הדביל שמדווש לידם, שהוא פשוט חייב להחליף את הכידון, כי הגיע לארץ דגם חדש ששוקל 0.0042 גרם פחות וגם סוג חדש של טייטס לייקרה.

וגם כל הפסיכים ששטים בנחלים. מה לעזאזל לשוט פה באמצע המדבר?

 ואפילו, טורטייה. מי קבע שכל האוכל בארץ צריך לבוא מלופף?

 מכאן אל התהום עצי הפיקוס הדוחים, עם הפירות הקטנים והמגעילים שהם מרססים על כל רחוב.

 שיזדיינו העטלפים שאוכלים את הפירות האלה ואחר כך מחרבנים את השחור ירוק המגעיל הזה על התריסים והמעקות.

 שתזדיין הנקבה המיוחמת שהדליקה אתמול בלילה את כל 3.4 מיליארד חתולי הרחוב  הנתעבים שמתגוררים בשכונה.

ומה ההרגשה?
– כמו נסיך אפל מוקף רגלים לבנים כאשר המלכה הלבנה ניצבת מנגד..

לעזאזל עם  יום שישי אחר הצהריים. הוא מגיע ופתאום כל המקום הפסיכי הזה לוקח אוויר ותופס כזאת שלווה שזה עושה צמרמורת.

לעזאזל עם ישראל. כל המחירים, המלחמות, הבעיות, הבלגאן, העוני, הבדלנות, הצביעות, הקיצוצים השחיתות והחדשות הרעות שלך.

ומה אומר הקהל?

הם עדיין לא מוכנים לגור בשום מקום אחר.

מתוך הפאנרון.

אני חושב, ובטח יש שיסכימו, שאין כמו להכיר עץ אהוב בגינה ליד הבית.

והמקום הזה, בעדינות אך בנחישות, הורג.

(LIVE FROM ISRAHELL)

R.i.P

אומנות ממבט ראשון.

כינויים רבים לי, ביניהם יש המהווים מחמאות, מאחורי שפתיים מחויכות בזחיחות, ויש המתיימרים לעלוב בבדיחות הדעת. הכול אפור, אין השמות משנים את המהות, אבל הנם בהחלט מריצים את ההצגה.

כינויים אלו אולי אף הגיעו לאוזניי חלקכם, אך עדיין לא תחשבו כי מכירים הנכם אותי.

לכשתראו אותי לראשונה, תחשבו אותי לזר, "אאוטסיידר" כמו שנאמר, אולי תחושו סקרנות או איום, אבל לבטח לא תסווגוני כמוכר או צפוי.

אם זאת, אני ודעתי, עצם הווייתי ומהותי מבוטא ביהירות קוראת תיגר.

באותם החבר'ה שסיימו קונסרבטוריון למוסיקה וכעת מנגנים בכינור בקרן רחוב, באותם שתייני יין צעירים ומבטיחים שמסתובבים באלגנטיות, ושחים אוונגרד, מחפשים דרכים יצירתיות לשלם שכר דירה, ובאותם אומללים שוברי עטים, שחורי אצבעות, טובלי דיו כאש, המנסים להתפרס מחטא הכתיבה ולאחוז בזנב התהילה.

לפיכך כמשורר חצר, של ממלכות מעשנות ומדבריות אפלות כאחת הזאת ממש, אכתיר עצמי מתוך הכינויים אשר תשליכו לרגליי, ועלילות אפיות ארקום ואדווח בנאמנות מן השטח העוין, על הודות אלי המדיה האכזריים, מפלצות הצרכנות המאיימות, ואצולת העיתונאות מוכת המגפה.

אך יותר מכל אשים לבי ואתרכז בסיפורו של גיבור התרבות המודרני, במאבקו ואהבתו למען אומנות.

אספר על מלחמת האידאלים והאינטליגנציה כנגד היומיום והשגרה המייאשת, כנגד הבנאליות האפרורית. על סאגות גבורה ותבוסות מרות. אגולל את מאבקו הספרותי של נרקומן אחר רגשות. אהיה כנה ואודה באמינותם הקטלנית של רגשות הללו. איך הפכו הדרכים המנטאליות המובילות אל אושר לאפר, ועל סכנות הנפילה והסטייה מן השבילים הבטוחים.

אהדה וחמלה הן עניין לשוטים, זהו דוח מצב, זוהי האוטנטיות אשר לעיתים גורסת הכול בשיניה הקהות ואינה מתפשרת בפני נסיבות חייו של האומן המודרני.

מסרים הם עניין מסואב ומשוחד בהחלט, איני חושב בעצמי ואף לא מקווה לעורר אף לא אחד אחר לחשוב, אך מה אם, אורח חיים שכזה ועלילות אשר נתמכות על ידי שגרה שכזאת אינם באמת תורמים לקיומה של האומנות בעולם. ועל פי סיפור חיי וניסיוני, ישנו סיכוי בשם "אפילו ואולי", האומנות עוד עלולה להיכחד מן העולם או אף גרוע מכך לטבוע על רקע הטרגדיה המאפיינת את חייו של גיבורנו האמן המאוהב.

וכעת הפכתי סופית לדימוי ספרותי, "עשן מעל פני תהום".

R.i.P

The Manuscript \ EP album by My Dying Bride

My dying bride כנראה ה-מייסדת של הדום מטאל הבריטי והז'אנר בכללותו.שיחררה במאי מיני אלבום חדש בשם The Manuscript, המפיקה היא חברת התקליטים Peaceville והאלבום הוקלט באולפני Futureworks במנצ'סטר עם המפיק Rob "Mags" Magoolagan.
רוח שיריו הנפלאים של האלבום מזכירה מאוד את אלבומה האחרון של הלהקה A Map Of All Our Failures שיצא ב2012, ושלושה משיריו אף הוקלטו באותה תקופה. הEP מכיל 4 רצועות מטאל מלודיות חדורות מלנכוליה מכלה, אשר מתנגנות באורח מופתי לקצב דום איטי ואובדני. היצירתיות ההרמונית, לצדו של הסאונד הקלאסי המאפיין את הלהקה, בהחלט עושות את שלהן.

השיר הראשון, שיר הנושא (The Manuscript), פוצח בצורה מבריקה כבר מן השורות הראשונות במעשיה טראגית אשר מגוללת סכמה של ייסורים והשראה. היא מסתיימת בנימה קודרת, ומותירה את המאזין נאבק באומללות למצוא מאחז של שפיות בנשמתו המוצפת כאב.
השיר השני מייצג לכאורה חלק מסיפור אפי בדיוני בסדר גודל מלא. הוא זכה בשוודית לשם " Vår Gud Över Er" שפירושו משהו הדומה ל"אלינו שלנו נגדך..", השפה העברית פשוט אינה מאפשרת להעביר בצורה מדויקת את המשמעות משפת המקור. הסיפור מתאר סצנה מקרב קודש עתיק יומין בתקופה ימיביניימית נשכחת, רומנטית להדהים.
הלהקה אף עשתה לצורך שיר זה שימוש חדשני בקולות רקע מקוריים ורועמים מסביבה הררית ומושלגת מאוד, דבר שמוסיף לאווירה המשוקעת.
בשיר השלישי, עוטפים את המאזין אובדן ומרירות, ככל שהמנגינה ממשיכה לתקוף את רגשותיו החשופים לאפרוריות, שמשלבת בתוכה נופים מופשטים של שממה עכורה ותהום סוערת.
האלבום מסתיים בשיר שלדעתי האישית הוא אחת מעשר היצירות המוצלחות ביותר שיצרה אי פעם, הלהקה עתירת האלבומים.
@ספוילר (ליריקה)@
.

.

.

Bacchus drowns more men than Neptune"

And I put my name among them

I hate everything around me

But I want to carry you back

"To Heaven

@סוף@

מן הציטוט הנ"ל אפשר בקלות לחבר הקשרים היסטוריים המתייחסים ליצירות מלאות ההשראה והרגש במיתולוגיה היוונית, אבן היסוד של הטרגדיה. באופן אישי אני מוצא תענוג בעיקר בהיקש הפסיכולוגי הנוגע בניכור מן החברה ובתחושה של אובדן התקווה.

בסופו של עניין האלבום מלמד על אומנות מעט אחרת. תארו לעצמכם יצירה מספרו של ביירון או קולרידג' מולחנת לקלידים, כינור חשמלי וגיטרות, מוגשת בניחוח תיאטרלי פוסט מודרניסטי.

R.i.P

Imaginaerum by nightwish \ A 2012 Finnish-Canadian musical fantasy film co-written and directed by Stobe Harju.

פנטזיה אפלה ופיוטית המגוללת את קורותיו של מלחין ומשורר, אשר על ערש דווי מתחיל לאבד קשר עם המציאות ונוטש אותה. הוא שוקע לאיטו בחלום ילדות תפל למחצה, מלא במוטיבים טראגיים מילדותו הרחוקה. בחלומו הוא מסרב לגדול ולהתמודד עם חייו העכורים ועם השלכותיהם אשר קרעו את משפחתו. בחלום הוא נלחם בעזרת דמיונו בזקנתו ואובדן התודעה, המונע על ידי דמות שלילית ומסתורית, שהגיעה לכאורה מעברו. הדמות מיוצגת באמצעות איש השלג שגורם לו להתרחק ולאבד יותר ויותר מכל היקר לו: להקתו, בתו, ובסופו של דבר אף זיכרונותיו.

הסרט מתנהל בשני מישורי עלילה, הראשון מצוי כולו בעולם החלום של הגיבור, בעוד שהשני הוא העולם האמיתי בו מתרכזים המשפחה ורוב הדמויות המקוריות.

כך נעה העלילה ונדה בינות דמיון מוחלט להיגיון בעל רקע פסיכולוגי מעוות משהו, אודות רגשות אחווה ומשפחתיות אצל אמנים.

מבחינה יצירתית, הסרט שואף לפסגות חדשות: הפסקול לקוח מתוך האלבום שעל שמו קרוי הסרט, ומבוצע על ידי הלהקה שהפיקה, כתבה ואף שיחקה לאורכו בכישרון לא מבוטל.

מלבד זאת ישנן סצנות שלמות המשלבות אידיאות הלקוחות הישר מן האופרה, התאטרון והקרקס, הכול בהתאם לסגנונה המוכר של הלהקה.

לדעתי, זוהי יצירה גאונית ואוונגרדית בהחלט, המבטאת בהצלחה רבה חווית פרידה וניכור כואב. היא מעוררת חיבור רגשי והזדהות כבר בהתחלה, וזאת בנוסף על ההתעניינות בפן האומנותי והמוזיקלי, ומאפשרת התנסות בלתי רגילה בעולם הסימפוניות וייסורי היצירה.

R.i.P