חיים בגלות מן האושר.

אלה הם חיינו, האם עושים אנו מה שרוצים? האם אנו עושים זאת לעיתים תכופות?

אם איננו אוהבים משהו, האם יש ביכולתנו לשנותו? באמת? כל דבר? והאם ניתן לעשות זאת בהשקעה הגיונית..

אם איננו אוהבים את עבודתנו, האם נוכל להתפטר?

אם אין ברשותנו מספיק זמן, מה? להפסיק לראות טלוויזיה? למי יש זמן לזה בכלל..

האם אנו עושים דברים שאנו אוהבים? האם אהבות חיינו עושות זאת?

ושום דבר לא מונע מאתנו לעשות זאת יחדיו? תמיד?

רגשות שמעוררת לעיתים הזולת, כואב אפילו לנתח זאת.

השיפוט המתמיד והניתוח הבלתי פוסק של כולם את כולם, והרגשות שזה מעורר.

החיים אמורים להיות פשוטים, אחרת איך אפשר להעריך משהו בכלל?

כולם סגורים, שום דבר לא מתחדש, כולם שונים, הכול דומה.

מי מודע לתשוקות חברו?

ומי שותף לחלומותינו ושאיפותינו?

האם אנו מרשים לעצמנו ללכת לאיבוד?
ואולי שכחנו שפעם כך היו מטיילים.

האם אנו מגשימים הזדמנויות?
האם הן באמת הזדמנויות?

החיים הם יצירה.

האם בראש סדר העדיפויות שלנו עומדים החיים?

האם אנו חולמים, או משתוקקים?

והאם אנו מגשימים? 

R.i.P