כינויים רבים לי, ביניהם יש המהווים מחמאות, מאחורי שפתיים מחויכות בזחיחות, ויש המתיימרים לעלוב בבדיחות הדעת. הכול אפור, אין השמות משנים את המהות, אבל הנם בהחלט מריצים את ההצגה.
כינויים אלו אולי אף הגיעו לאוזניי חלקכם,
אך עדיין לא תחשבו כי מכירים הנכם אותי.
לכשתראו אותי לראשונה, תחשבו אותי לזר,
"אאוטסיידר" כמו שנאמר, אולי תחושו סקרנות או איום, אבל לבטח לא
תסווגוני כמוכר או צפוי.
אם זאת, אני ודעתי, עצם הווייתי ומהותי מבוטא ביהירות קוראת תיגר.
באותם החבר'ה שסיימו קונסרבטוריון למוסיקה וכעת מנגנים בכינור בקרן רחוב, באותם שתייני יין צעירים ומבטיחים שמסתובבים באלגנטיות, ושחים אוונגרד, מחפשים דרכים יצירתיות לשלם שכר דירה, ובאותם אומללים שוברי עטים, שחורי אצבעות, טובלי דיו כאש, המנסים להתפרס מחטא הכתיבה ולאחוז בזנב התהילה.
לפיכך כמשורר חצר, של ממלכות מעשנות
ומדבריות אפלות כאחת הזאת ממש, אכתיר עצמי מתוך הכינויים אשר תשליכו לרגליי,
ועלילות אפיות ארקום ואדווח בנאמנות מן השטח העוין, על הודות אלי המדיה האכזריים,
מפלצות הצרכנות המאיימות, ואצולת העיתונאות מוכת המגפה.
אך יותר מכל אשים לבי ואתרכז בסיפורו של
גיבור התרבות המודרני, במאבקו ואהבתו למען אומנות.
אספר על מלחמת האידאלים והאינטליגנציה כנגד
היומיום והשגרה המייאשת, כנגד הבנאליות האפרורית. על סאגות גבורה ותבוסות מרות. אגולל את מאבקו הספרותי של נרקומן אחר
רגשות. אהיה כנה ואודה באמינותם הקטלנית של רגשות הללו. איך הפכו הדרכים המנטאליות המובילות אל
אושר לאפר, ועל סכנות הנפילה והסטייה מן השבילים הבטוחים.
אהדה וחמלה הן עניין לשוטים, זהו דוח מצב, זוהי האוטנטיות אשר לעיתים גורסת הכול בשיניה הקהות ואינה מתפשרת בפני נסיבות חייו של האומן המודרני.
מסרים הם עניין מסואב ומשוחד בהחלט, איני
חושב בעצמי ואף לא מקווה לעורר אף לא אחד אחר לחשוב, אך מה אם, אורח חיים שכזה
ועלילות אשר נתמכות על ידי שגרה שכזאת אינם באמת תורמים לקיומה של האומנות בעולם. ועל פי סיפור
חיי וניסיוני, ישנו סיכוי בשם "אפילו ואולי", האומנות עוד עלולה להיכחד
מן העולם או אף גרוע מכך לטבוע על רקע הטרגדיה המאפיינת את חייו של גיבורנו האמן
המאוהב.
וכעת הפכתי סופית לדימוי ספרותי, "עשן מעל פני
תהום".
R.i.P
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה