יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

מתוך "על חושך וקרח / פואטיקה אפלה": תאטרון האופל – "זימון".

זימון.
הבה נזמן כך שעשוע
יצור חלום או תעתוע.
משהו כהה, משהו אפל
כעת מתוך התהומות עולה, כושל.
אל חיקו של בעל האוב יבוא זה השד
מעבר לגבול המציאות הרועד.
לשירות עולמים יתעורר ויצרח
וניצוץ בעיניו יעלה ויזרח.
צרוב לצמיתות באש ועשן
הנה בא והגיע הזמן. 
שרפת נשמתו תפרוץ ללא נחמה
ותמצא באוויר הבוער מקומה.
זוחל מתהומות טירוף מבעבע
אל תוך עולם נשמד גווע
מעל מדורי גיהנום באשר
רק מלאך אפל את המוות זוכר.
R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / שבילים": שביל ארוך מלא ספק – "הבזקים – בעירה של הליידי".

הבזקים בעירה של הליידי.
בחוצות העיר שם שוטטתי
סביב מבצרך העגום דרכי איבדתי.
נצח בעקבות מבטך האצילי
כלוא בסמטאות סתומות בעיר שאינה שלי!
צחוקך מלווה, נאמן תמיד כעורב שחור
וכאן, ללא חלוף נמשך ערב קודר ואפור.
כל זה, רחוב וזאת שדרה
זה לא אני, ואיפה היא?
הזוויות, הפנסים
מאות ואלפים, ביקרתי ספסלים.
תחת גשם מלגלג, אבוד במציאות עגומה
טובע בכל שלולית, חסר בכל דקה
נעדר חלומות שלווה
סר ונעלם בכל סיבוב
איה, היכן אותו חיוך?
במחשבה צלולה וחדות הרגש
אל הלילה בחוץ, תמיד אך לשם
אל תוך הקהל, הרחק ממילים
כתובות הן בדם.
זאת מלחמה נצחית, אי שם האהבה
במחשבה חופשית, בעיר קטלנית
של גבירה אפלה.
רק לפנות בפנייה הנכונה
ולראות את העיר, בוערת את שמה.
R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / שבילים": שביל קטן מלא גורל – "עצב אי מעוצב – מלנכוליה על רגל אחת".

עצב אי מעוצבמלנכוליה על רגל אחת.
קרות הן ידיה
קפואה שפיותי
חיוורות הן פניה
משקפות הכפור בליבי.
נוזלות דמעותיי
אך שעווה בעיניה
אזלו תקוותיי
שותקות הן שפתיה.
חיוורת, לבנה ודוממת
כחורף, כעצם, כבדולח
יפה, מתה, אובדת
נצח, רקב, ניחוח.
היכן המבט, איה לחישה
עיוור הוא החושך, אילם בתשובה
צעדי מחול, מחזות זוועה
געגועי אפר, החיזיון גווע.
חצים או תשובות
טעם תפל, שדי התשוקות
דברי חכמים, קורות הימים
דין גורלי, לעד טובע אל צערי.
תירוצים בוערים, סיבות עלומות
מציאות מרוחקת על קץ חלומות
ניתוח זריז, נבכי מחשבה
הימור עלוב, הסתברות שגויה
זיכרון מתפרץ מתוך תהום הנשייה
וכעת הבדידות צווחת ריקה
לעולמים הלכה אהובתי וכעת אך דממה.
R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / סיפורים מן הצפון": חלק שלישי – "בלדת הנווט".

 בלדת הנווט.
ארץ האש והטעות
בה תמיד שוררת המלחמה והצביעות
על מה ולמה היא בית הכלא בנפשי אי שם גאות
ומה הינה כמות הרוע
שאפשר לכלוא
היכן היא המהות
ומה הטעם אם כבר פעם
רעם או עד כלות הזעם
תיפח רוחי או חי נפשי
נצא אז במחול
נשכב שתויים בחול
לאור האש
דמי גועש
שוכב צוחק אביט אל תוך דמיון
מעבר למישור החיזיון
אי שם אראה חלום
אורות מנצנצים
או גם יצור תעתועים
יושב לו במגדל
ומסתכל על השמים אדומים
הרחק מעל
ועננות עורבים שחורים חגים שם במרום
אינם יודעים דבר ולא חסר מאום
שם ענפיו של יער מת
מצפים לאבדון או לקבורה בטרם עת
שם המוות אורב בספרים
והטירוף מתעמק בצללים
בבת אחת נחזור אל עולמי
בקצה האור אראה יצור זדוני
אולי ישות עולם אפל
אולי מלאך והוא נופל
החום דועך האש שוכחת
והגאות היא כבר בורחת
יצא הוא אז
יביט בי בעיניים ירוקות תכולות עיני היער
או אז אדע שהוא זאב הסער
ההשלכות של ביקורו הינן ברורות
הנה כבר הן באות העלילות
או מי ומה הנחה אותך הלום
אשאל עצמי בתום
ובתשובה אנעל מגפיים
אלגום מעט יין
אזרוק מבט פרידה
אל ארץ אבודה.
R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / קורותיו של משורר": פואטיקה נצחית – "שיהיה דיכאון".

שיהיה דיכאון.
אותה תחושה, המציפה כמים אפלים,
וכך נראים הרחק, אותם שמים בוערים.
שיהיה דיכאון, כמו שנאמר.
ונדמה העצב לבדו נותר.
אותה תחושה, המענה,
המחשבה המבחילה,
הקרחון החונק בגרוני,
חונק ומכניע רוחי.
שיהיה דיכאון כמו שנאמר.
אנוכי עצוב, מבצרי מכותר,
נמשך המצור, והיום כבר נגמר.
בוהה וחושב אם נותר.
שיהיה דיכאון כמו שנאמר.
R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / קורותיו של משורר": דיו נוצה וקלף – "משעולי נשמתי".

משעולי נשמתי.
להיכן שאצעד
לא אראה אף אחד.
להיכן שאלך
שם אין איש דורך.
להיכן שאביט
מבטי כחנית.
במשעולי נשמתי
עלי כותרת הוורדים
סביב נושרים ובוערים
כדם זורם נראים
כעת נופלים, מרחפים.
במשעולי נשמתי
שקט, שומם
הכול דומם.
שם איש לא שואל
ואת היין אין מוהל.
במשעולי נשמתי, אין סכנה אורבת
והדרך אינה כואבת.
שם ליל מבורך
כל זכר לאור, כבה וברח.
במשעולי נשמתי
מדרון פסגות תלול
האוויר קר הוא וצלול.
במשעולי נשמתי
הולך לבד אני
עובר על פני
ומוצא את עצמי. 
R.i.P 

יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

כנראה אוניברסאליות – מחשבות חסרות תחתית: הטלת ספק.

אם אתם חושבים את כל מה שאתם בטוח חושבים, תעזבו אתכם מכל השאר.
אבל אני יכול להגיד "מציאות" ולצחוק. נראה אתכם.

אין ערך אובייקטיבי כשלעצמו למושגים מעורפלים כגון תקשורת או הבנה.
בזאת דומה האנושות בהכרח לעדר כבשים מנוונות הפועות בייאוש אחת לעבר השנייה.
כיצד אפוא יוכל שופט חיצוני כלשהו להעריך באמת אם מי מהן הצליחה להבין את רעותה.
ומי בכלל יוכל להביא לכדי הוכחה חד משמעית בוודאותה שאנו בכלל מתקשרים ולא סתם משוטטים ביקום בעודנו צועקים בחוסר פשר אל עבר כל אשר קיים סביב?

ישנן כמה וריאציות "מקובלות":
1) אני, אתה והם.
2) אנחנו ואתה.
3) אני, אתה וזהו.
4) אפילו אני ואנחנו.
אבל בסופו של דבר הכול מסתכם בבדידות.
5) אני והם.
כי אפילו אתה, חלק מהם.
תכסו את זה בכל הרגשות, המשמעויות וההצגות לכאורה שתרצו, זה לא ישנה את הקיים.
מה קיים? הנה זה בא.

מי שישב ויקרא זאת, יחשוב אותי לשוטה, זה בטוח.
והוא לרגע לא יעצור לחשוב על כך שאני רואה בו את ההשתקפות של עצם המחשבה הזאת עצמה. ואף יותר מכך, בו ובכל מי שהוא, ואפילו אני, מכירים. אבל נניח לזה, בינתיים.

1) אוקיי, אז יש אותי, ואני רוצה נגיד איקס.
ויש אותך, ואתה אולי, אפילו, גם רוצה איקס. מה שבכלל לא בטוח.
אבל נגיד שהצלחנו להגיע להסכמה (למרות מה שנאמר מקודם בדבר "תקשורת")
ויש אותם, ואנחנו מנצלים, שואבים, מרמים, או מסיבים לתועלתנו איכשהו בשאיפה לתוצאה איקס, את הערך "הם". נגיד שנכנסנו לקשר עסקי או משהו בסגנון. אני, ואתה.
כאן נכנסים למשוואה שני פקטורים רציניים.
1 – אנשים, הם לא רציונליים. מה שאומר שהם יכולים להיות כאלה, לא תמיד, אבל יכולים.
ועל פי עיקרון מאוד בסיסי, חייבים להניח שהם כל הזמן כאלה, כי בכל זמן נתון, הם יכולים להיות כאלה.
2 – לא רק שהם יכולים להיות לא רציונליים, הם למעשה, בגלל תווך שלם של רגשות, תחושות, מחשבות ותקוות, ועוד דברים לא מבוססי מציאות כאלה ואחרים. הם למעשה מתנהלים לעיתים קרובות עד להדהים בדיוק להפך(!) מה שהופך אותם לצפויים, בסקאלה שלילית.

מסקנה: אי אפשר לבנות שום דבר אמיתי, ומבוסס לחלוטין, על "אני, אתה והם". עכשיו תסתכלו רגע מסביב. פה אפשר לצחוק בקול.

בהתאם לזאת, אפילו לא צריך באמת לשחק בכל הווריאציות (יש טעם לכתוב ספר שלם?) מספיק להתייחס לדוגמא הראשונה, כדי להבין שלא יכול להיות באמת שום "אנחנו" או אפילו "אני ואתה נגד העולם" הכול מסתכם ב"אני והם".
למה? כי רק אני חושב וחי ומרגיש וחווה ורוצה כמו שאני. 
ואולי לצערי, גם אתה. וגם הוא, וזה שלידו. אז לצורך העניין אין באמת אפילו "אני, והם" ישנו רק "אני, וכל השאר".
עכשיו רבים כנראה יגידו, שכל השאר הם בדיוק כמוני, אבל אף אחד מהם לא יוכל לעולם להוכיח זאת.

מצב רעיון: אם היו לוקחים אדם, ועורכים לו בדיקות, פסיכולוגיות, פסיכיאטריות, מתמטיות, פיזיקאליות, פסיכו אנליטיקאיות, וכל השאר.
האם היו כולם מגיעים לאותה תוצאה, בכל הבדיקות? אני חושב שלא, למעשה אני בטוח.

עכשיו, תקראו לי פרנואיד, כמו שרבים ממכם עושים במילא.
אבל אם אנשים, הם שונים. והם אכן כאלה, והם בלתי רציונליים, והם איכשהו, לרוב בקושי רב, לאורך זמן מפתיע להפליא, חיים בהתבסס על אשליות סובייקטיביות, אז איך לעזאזל הם מצליחים בכלל, בכלל, לא פעם ב.., לא פעם בחיים, לא לעיתים מזדמנות, איך לעזאזל הם מצליחים לתקשר אחד עם השני כל פאקינג יום ארור?!
אני אגיד לכם איך. אינטרסים.
והקטע ה-באמת מצחיק, זה שהכול מבוסס על זה, תקשורת, אלטרואיזם, ערך רגשי. הכול תלוי במידת האינטרסים של האדם הנתון.

עכשיו בלי להתייחס יותר מידי לכמה שזה עלוב באופן כללי, נשאל את עצמנו, איך כל כך הרבה אנשים, כל כך שונים, הצליחו להתקיים, ואפילו בערך לשגשג, בהיותם שכנים אחד של השני על פלנטה אחת מסכנה?
התשובה הסבירה תהיה, שהם בנו מערכת "התקיימות", שתענה על "רוב" האינטרסים של האדם "הממוצע".
ובעקבות זה, העולם היום, אבכן, נראה כפי שהעולם נראה היום.
ובכנות, אם יש ביניכם אפילו אחד שבאמת, אוהב, את איך שהעולם נראה, העולם שבו אני חי, העולם שבו אתם חיים, המציאות הזאת. מגיע לו להישרף בשבעת מדורי הגיהנום שהמצאתם לעצמכם.

להטיל ספק בכול, ולהמשיך לחיות, נשמע כמו אבסורד.
אבל האדם, סתגלן.
אתם הרי "אוהבים" לחיות נכון?
אז תמשיכו להמציא לעצמכם תירוצים, ולעצום עיניים ולחיות את החיים האלה.
אבל כל יום ארור, בעולם עם 7 מיליארד, שחיים ככה, והם חיים ככה אל תתרצו את זה לי לפחות, ההוכחה היא שהעולם עדיין נראה ככה.
ואם כל אלה לא יכולים לשנות כלום, אז באמת שהמציאות הזאת לא ראויה אפילו למאמץ הקלוש, ואם הם כן יכולים לשנות משהו, ולא עושים זאת, והם פאקינג לא.
אז האנושות הזאת שכולם מספרים לי עד כמה היא מגשימה את ה"ייעוד" שלה לא, פאקינג, ראויה, להתקיים.

וכל המילים שבעולם לא יספיקו בשביל לסכם את הטעות, אבל אולי אפילו אני שוגה בתקוות אנושיות למדי, שיש לכם (ולי) סיכוי לאושר.
 R.i.P