מתוך "על חושך וקרח / פואטיקה אפלה": תאטרון האופל – "זימון".

זימון.

הבה נזמן כך שעשוע

יצור חלום או תעתוע.

משהו כהה, משהו אפל

כעת מתוך התהומות עולה, כושל.

אל חיקו של בעל האוב יבוא זה השד

מעבר לגבול המציאות הרועד.

לשירות עולמים יתעורר ויצרח

וניצוץ בעיניו יעלה ויזרח.

צרוב לצמיתות באש ועשן

הנה בא והגיע הזמן. 

שרפת נשמתו תפרוץ ללא נחמה

ותמצא באוויר הבוער מקומה.

זוחל מתהומות טירוף מבעבע

אל תוך עולם נשמד גווע

מעל מדורי גיהנום באשר

רק מלאך אפל את המוות זוכר.

R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / שבילים": שביל ארוך מלא ספק – "הבזקים – בעירה של הליידי".

הבזקים – בעירה של הליידי.

בחוצות העיר שם שוטטתי

סביב מבצרך העגום דרכי איבדתי.

נצח בעקבות מבטך האצילי

כלוא בסמטאות סתומות בעיר שאינה שלי!

צחוקך מלווה, נאמן תמיד כעורב שחור

וכאן, ללא חלוף נמשך ערב קודר ואפור.

כל זה, רחוב וזאת שדרה

זה לא אני, ואיפה היא?

הזוויות, הפנסים

מאות ואלפים, ביקרתי ספסלים.

תחת גשם מלגלג, אבוד במציאות עגומה

טובע בכל שלולית, חסר בכל דקה

נעדר חלומות שלווה

סר ונעלם בכל סיבוב

איה, היכן אותו חיוך?

במחשבה צלולה וחדות הרגש

אל הלילה בחוץ, תמיד אך לשם

אל תוך הקהל, הרחק ממילים

כתובות הן בדם.

זאת מלחמה נצחית, אי שם האהבה

במחשבה חופשית, בעיר קטלנית

של גבירה אפלה.

רק לפנות בפנייה הנכונה

ולראות את העיר, בוערת את שמה.

R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / שבילים": שביל קטן מלא גורל – "עצב אי מעוצב – מלנכוליה על רגל אחת".

עצב אי מעוצב – מלנכוליה על רגל אחת.

קרות הן ידיה

קפואה שפיותי

חיוורות הן פניה

משקפות הכפור בליבי.

נוזלות דמעותיי

אך שעווה בעיניה

אזלו תקוותיי

שותקות הן שפתיה.

חיוורת, לבנה ודוממת

כחורף, כעצם, כבדולח

יפה, מתה, אובדת

נצח, רקב, ניחוח.

היכן המבט, איה לחישה

עיוור הוא החושך, אילם בתשובה

צעדי מחול, מחזות זוועה

געגועי אפר, החיזיון גווע.

חצים או תשובות

טעם תפל, שדי התשוקות

דברי חכמים, קורות הימים

דין גורלי, לעד טובע אל צערי.

תירוצים בוערים, סיבות עלומות

מציאות מרוחקת על קץ חלומות

ניתוח זריז, נבכי מחשבה

הימור עלוב, הסתברות שגויה

זיכרון מתפרץ מתוך תהום הנשייה

וכעת הבדידות צווחת ריקה

לעולמים הלכה אהובתי וכעת אך דממה.

R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / סיפורים מן הצפון": חלק שלישי – "בלדת הנווט".

 בלדת הנווט.

ארץ האש והטעות

בה תמיד שוררת המלחמה והצביעות

על מה ולמה היא בית הכלא בנפשי אי שם גאות

ומה הינה כמות הרוע

שאפשר לכלוא

היכן היא המהות

ומה הטעם אם כבר פעם

רעם או עד כלות הזעם

תיפח רוחי או חי נפשי

נצא אז במחול

נשכב שתויים בחול

לאור האש

דמי גועש

שוכב צוחק אביט אל תוך דמיון

מעבר למישור החיזיון

אי שם אראה חלום

אורות מנצנצים

או גם יצור תעתועים

יושב לו במגדל

ומסתכל על השמים אדומים

הרחק מעל

ועננות עורבים שחורים חגים שם במרום

אינם יודעים דבר ולא חסר מאום

שם ענפיו של יער מת

מצפים לאבדון או לקבורה בטרם עת

שם המוות אורב בספרים

והטירוף מתעמק בצללים

בבת אחת נחזור אל עולמי

בקצה האור אראה יצור זדוני

אולי ישות עולם אפל

אולי מלאך והוא נופל

החום דועך האש שוכחת

והגאות היא כבר בורחת

יצא הוא אז

יביט בי בעיניים ירוקות תכולות עיני היער

או אז אדע שהוא זאב הסער

ההשלכות של ביקורו הינן ברורות

הנה כבר הן באות העלילות

או מי ומה הנחה אותך הלום

אשאל עצמי בתום

ובתשובה אנעל מגפיים

אלגום מעט יין

אזרוק מבט פרידה

אל ארץ אבודה.

R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / קורותיו של משורר": פואטיקה נצחית – "שיהיה דיכאון".

שיהיה דיכאון.

אותה תחושה, המציפה כמים אפלים,

וכך נראים הרחק, אותם שמים בוערים.

שיהיה דיכאון, כמו שנאמר.

ונדמה העצב לבדו נותר.

אותה תחושה, המענה,

המחשבה המבחילה,

הקרחון החונק בגרוני,

חונק ומכניע רוחי.

שיהיה דיכאון כמו שנאמר.

אנוכי עצוב, מבצרי מכותר,

נמשך המצור, והיום כבר נגמר.

בוהה וחושב אם נותר.

שיהיה דיכאון כמו שנאמר.

R.i.P

מתוך "על דמויות ומסעות / קורותיו של משורר": דיו נוצה וקלף – "משעולי נשמתי".

משעולי נשמתי.

להיכן שאצעד

לא אראה אף אחד.

להיכן שאלך

שם אין איש דורך.

להיכן שאביט

מבטי כחנית.

במשעולי נשמתי

עלי כותרת הוורדים

סביב נושרים ובוערים

כדם זורם נראים

כעת נופלים, מרחפים.

במשעולי נשמתי

שקט, שומם

הכול דומם.

שם איש לא שואל

ואת היין אין מוהל.

במשעולי נשמתי, אין סכנה אורבת

והדרך אינה כואבת.

שם ליל מבורך

כל זכר לאור, כבה וברח.

במשעולי נשמתי

מדרון פסגות תלול

האוויר קר הוא וצלול.

במשעולי נשמתי

הולך לבד אני

עובר על פני

ומוצא את עצמי. 

R.i.P 

כנראה אוניברסאליות – מחשבות חסרות תחתית: הטלת ספק.

אם אתם חושבים את כל מה שאתם בטוח חושבים, תעזבו אתכם מכל השאר.

אבל אני יכול להגיד "מציאות" ולצחוק. נראה אתכם.

אין ערך אובייקטיבי כשלעצמו למושגים מעורפלים כגון תקשורת או הבנה.

בזאת דומה האנושות בהכרח לעדר כבשים מנוונות הפועות בייאוש אחת לעבר השנייה.

כיצד אפוא יוכל שופט חיצוני כלשהו להעריך באמת אם מי מהן הצליחה להבין את רעותה.
ומי בכלל יוכל להביא לכדי הוכחה חד משמעית בוודאותה שאנו בכלל מתקשרים ולא סתם משוטטים ביקום בעודנו צועקים בחוסר פשר אל עבר כל אשר קיים סביב?

ישנן כמה וריאציות "מקובלות":

1) אני, אתה והם.

2) אנחנו ואתה.

3) אני, אתה וזהו.

4) אפילו אני ואנחנו.

אבל בסופו של דבר הכול מסתכם בבדידות.

5) אני והם.

כי אפילו אתה, חלק מהם.

תכסו את זה בכל הרגשות, המשמעויות וההצגות לכאורה שתרצו, זה לא ישנה את הקיים.

מה קיים? הנה זה בא.

מי שישב ויקרא זאת, יחשוב אותי לשוטה, זה בטוח.
והוא לרגע לא יעצור לחשוב על כך שאני רואה בו את ההשתקפות של עצם המחשבה הזאת עצמה. ואף יותר מכך, בו ובכל מי שהוא, ואפילו אני, מכירים. אבל נניח לזה, בינתיים.

1) אוקיי, אז יש אותי, ואני רוצה נגיד איקס.

ויש אותך, ואתה אולי, אפילו, גם רוצה איקס. מה שבכלל לא בטוח.

אבל נגיד שהצלחנו להגיע להסכמה (למרות מה שנאמר מקודם בדבר "תקשורת")

ויש אותם, ואנחנו מנצלים, שואבים, מרמים, או מסיבים לתועלתנו איכשהו בשאיפה לתוצאה איקס, את הערך "הם". נגיד שנכנסנו לקשר עסקי או משהו בסגנון. אני, ואתה.

כאן נכנסים למשוואה שני פקטורים רציניים.

1 – אנשים, הם לא רציונליים. מה שאומר שהם יכולים להיות כאלה, לא תמיד, אבל יכולים.

ועל פי עיקרון מאוד בסיסי, חייבים להניח שהם כל הזמן כאלה, כי בכל זמן נתון, הם יכולים להיות כאלה.

2 – לא רק שהם יכולים להיות לא רציונליים, הם למעשה, בגלל תווך שלם של רגשות, תחושות, מחשבות ותקוות, ועוד דברים לא מבוססי מציאות כאלה ואחרים. הם למעשה מתנהלים לעיתים קרובות עד להדהים בדיוק להפך(!) מה שהופך אותם לצפויים, בסקאלה שלילית.

מסקנה: אי אפשר לבנות שום דבר אמיתי, ומבוסס לחלוטין, על "אני, אתה והם". עכשיו תסתכלו רגע מסביב. פה אפשר לצחוק בקול.

בהתאם לזאת, אפילו לא צריך באמת לשחק בכל הווריאציות (יש טעם לכתוב ספר שלם?) מספיק להתייחס לדוגמא הראשונה, כדי להבין שלא יכול להיות באמת שום "אנחנו" או אפילו "אני ואתה נגד העולם" הכול מסתכם ב"אני והם".

למה? כי רק אני חושב וחי ומרגיש וחווה ורוצה כמו שאני. 

ואולי לצערי, גם אתה. וגם הוא, וזה שלידו. אז לצורך העניין אין באמת אפילו "אני, והם" ישנו רק "אני, וכל השאר".

עכשיו רבים כנראה יגידו, שכל השאר הם בדיוק כמוני, אבל אף אחד מהם לא יוכל לעולם להוכיח זאת.

מצב רעיון: אם היו לוקחים אדם, ועורכים לו בדיקות, פסיכולוגיות, פסיכיאטריות, מתמטיות, פיזיקאליות, פסיכו אנליטיקאיות, וכל השאר.

האם היו כולם מגיעים לאותה תוצאה, בכל הבדיקות? אני חושב שלא, למעשה אני בטוח.

עכשיו, תקראו לי פרנואיד, כמו שרבים ממכם עושים במילא.

אבל אם אנשים, הם שונים. והם אכן כאלה, והם בלתי רציונליים, והם איכשהו, לרוב בקושי רב, לאורך זמן מפתיע להפליא, חיים בהתבסס על אשליות סובייקטיביות, אז איך לעזאזל הם מצליחים בכלל, בכלל, לא פעם ב.., לא פעם בחיים, לא לעיתים מזדמנות, איך לעזאזל הם מצליחים לתקשר אחד עם השני כל פאקינג יום ארור?!

אני אגיד לכם איך. אינטרסים.

והקטע ה-באמת מצחיק, זה שהכול מבוסס על זה, תקשורת, אלטרואיזם, ערך רגשי. הכול תלוי במידת האינטרסים של האדם הנתון.

עכשיו בלי להתייחס יותר מידי לכמה שזה עלוב באופן כללי, נשאל את עצמנו, איך כל כך הרבה אנשים, כל כך שונים, הצליחו להתקיים, ואפילו בערך לשגשג, בהיותם שכנים אחד של השני על פלנטה אחת מסכנה?

התשובה הסבירה תהיה, שהם בנו מערכת "התקיימות", שתענה על "רוב" האינטרסים של האדם "הממוצע".

ובעקבות זה, העולם היום, אבכן, נראה כפי שהעולם נראה היום.

ובכנות, אם יש ביניכם אפילו אחד שבאמת, אוהב, את איך שהעולם נראה, העולם שבו אני חי, העולם שבו אתם חיים, המציאות הזאת. מגיע לו להישרף בשבעת מדורי הגיהנום שהמצאתם לעצמכם.

להטיל ספק בכול, ולהמשיך לחיות, נשמע כמו אבסורד.

אבל האדם, סתגלן.

אתם הרי "אוהבים" לחיות נכון?

אז תמשיכו להמציא לעצמכם תירוצים, ולעצום עיניים ולחיות את החיים האלה.

אבל כל יום ארור, בעולם עם 7 מיליארד, שחיים ככה, והם חיים ככה אל תתרצו את זה לי לפחות, ההוכחה היא שהעולם עדיין נראה ככה.

ואם כל אלה לא יכולים לשנות כלום, אז באמת שהמציאות הזאת לא ראויה אפילו למאמץ הקלוש, ואם הם כן יכולים לשנות משהו, ולא עושים זאת, והם פאקינג לא.

אז האנושות הזאת שכולם מספרים לי עד כמה היא מגשימה את ה"ייעוד" שלה לא, פאקינג, ראויה, להתקיים.

וכל המילים שבעולם לא יספיקו בשביל לסכם את הטעות, אבל אולי אפילו אני שוגה בתקוות אנושיות למדי, שיש לכם (ולי) סיכוי לאושר.

 R.i.P

 Special 1#: extreme long EP's. The Barghest O’ Whitby by My Dying Bride VS Faustian Echoes by Agalloch

 בנובמבר2011, שהיה בכלל חודש אפל וקר במיוחד למוזיקה מסוג זה, שחררה להקת הדום מטאל הבריטית, My Dying Bride - אחת מלהקות האם המייצגות את הז'אנר ברחבי העולם כבר מעל ל20 שנות פעילות - מיני אלבום חדשני בשם "The Barghest O’ Whitby".

אין ספק בכלל שהיצירה המתקדמת הזאת לקחה את עולם המוזיקה כפי שהכרנו אותו עד היום, למקום אחר, חדש ומסקרן, שאינו מוכר לדור הישן. הוכחה חותכת לכך תהיה גישתם השונה והמפתיעה של המוזיקאים החדשים, שכעת נחשפים בתחום. אחת ההתפתחויות בעלות ההשלכות החשובות ביותר תהיה בהכרח טרנד התפרקותן של הלהקות. שהחל בשנת 2010, היות ולהקה היא קבוצה המאוגדת סביב נושא, וכעת בימינו לכל אינדיבידואל יוצר יש שלל נושאים להתעמקות מכלה. בהתאם לכך נזנחים גם הפורמטים ומבני האלבומים שהיו בשימוש תעשיית המוזיקה בשנים קודמות.
האלבום כולו מורכב מרצועה אחת בחלק יחיד, באורך 27 דק'. הוא נכתב באופן בלעדי על ידי סולן הלהקה, אארון סטיינת'ורפ, בהתבססותו על סיפורי עם עתיקים מאזור מולדתה של הלהקה, יורקשייר שבאנגליה.
העלילה מגוללת את קורותיו של המקביל המקומי ל"כלבם של בני בסקרוויל". ספרו הידוע של קונן דויל.
ואפשר בקלות לראות את ההשפעות הניכרות של הספרות התקופתית המקומית על הליריקה שכתב סטיינת'ורפ. אשר אף עשה עריכה אומנותית למחצה לתצלום של כלבו של האמיש גלנקרוס, גיטריסט הלהקה, לצורך עטיפת האלבום. 


כעבור חצי שנה. ביוני 2012, להקת Agalloch (על שם עץ השרף הצפוני) האמריקנית ממדינת אורגון, הוציאה מיני אלבום בשם"Faustian Echoes" . הלהקה מתאפיינת בסגנון נגינה ייחודי לה בלבד, והיוותה את אבן היסוד בהתפתחות מוזיקת הנאו פולק, האוונגרד מטאל, והדום והבלאק מטאל הפרוגרסיבי, של תחילת המילניום. בעיקרו של דבר המוזיקה נשמעת כבלאק מטאל אטמוספירי, חורפי במיוחד, המכיל אלמנטים של פוסט-רוק ונגיעות של מוזיקת פולק מקומית מתרבויות שונות. 

Agalloch נתפסת כאחת הלהקות החשובות ויוצאות הדופן ביותר בתחומה. בין אם בשל השימוש פורץ הדרך שעשו חבריה בכלי נגינה המורכב בעיקרו מגולגולת צבי. או בשל המקורות הליריים יוצאי הדופן. לאורך השנים השראה למילותיהם של אלבומי הלהקה שימשו בין השאר; יוצרים כמו William Butler Yeats, Giovanni Agostino Placido Pascoli, ומוטיבים נוספים מן הסאגות העתיקות באופן כללי. ואף במאים דוגמת Alejandro Jodorowsky, Jim Jarmusch ו - Ingmar Bergman בעלי יצירות מלאות בנושאים מכונני מלנכוליה ורמיזות על טבע ויופי אובד. 
הלהקה הוציאה את האלבום"Faustian Echoes" כמעט מיד לאחר הופעתה הנדירה ברידינג בת"א בנובמבר 2011, וכך, היות והם ממעיטים להופיע אפילו במולדתם, הצליחו למגנט אל עצמם באופן גורף את קהל המאזינים בארץ.
האלבום מכיל יצירה יחידה, בשני חלקים, באורך 21 דק'. זוהי היצירה הארוכה ביותר שנכתבה על ידי הלהקה אי פעם והיא הופקה על ידי חברת ההקלטות העצמאית של הלהקה Dämmerung Arts.
השיר מבוסס על דיאלוג בין הדמויות הראשיות במחזהו הנודע של יוהאן וולפגנג פון גתה "פאוסט", והליריקות נלקחו ישירות מתרגומו הרשמי לאנגלית. 
יוצרים רבים התבססו ביצירותיהם על מחזהו של גתה, אך ניתן בהחלט לשבץ את יצירתה של Agalloch בין שלוש הגדולות ביותר; ספרו של תומאס מאן "דוקטור פאוסטוס", טרילוגיית הסרטים הגרמנית, בבימוי אישטוואן סאבו ההונגרי, וספרו של מיכאיל בולגקוב "האמן ומרגריטה".
קודם ליצירתו של גתה, נכתב ופורסם רק הספר העממי משנת 1587המבוסס על דמותו האמיתית של ד"ר פאוסט, אשר מעט מאוחר יותר עבר עיבוד למחזהו הטראגי של המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו, "דוקטור פאוסטוס". המחזה מגולל את סיפורו המפוקפק והמסתורי משהו של הפרופסור אשר התמכר לכישוף וכתוצאה מכך מכר את נשמתו לשטן.
האגדה העממית צברה תפוצה במהירות רבה היות ולוותה בתסיסה הרוחנית של תקופת הרנסאנס באירופה, על רקע התפתחות הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר.
בתהליך הקלטתו של האלבום, הלהקה שמה לעצמה מטרה עיקרית להרחיב את יצירתו של גתה לכלל עולם סיפור חופשי, שבו תיתכן המשכיותה של העלילה דהיינו הרהוריו הפילוסופיים של האדם החושב על מהותה של ההפרדה בין טוב ורע, התכחשותו של האדם לטבעו הרע או האנוכי, ומקומו ביקום האינסופי והנשגב.
לצורך עטיפתו של האלבום שימשה יצירתו של הצייר והבמאי הידוע; סלבדור דאלי "קריאת פאוסט".

בעוד אשר Agalloch התבססו על יצירה ספציפית – My Dying Bride מגיעים מאזור נחשב מאוד ובעל וותק מבחינות תרבותיות רבות, יורקשייר שבאנגליה, העיר שכנראה הביאה להיסטוריה יותר אמנים מכל אזור אחר באנגליה. מסופרים כמו בראם סטוקר (דרקולה) והאחיות ברונטה (ג'יין אייר, אנקת גבהים), ועד מוזיקאים מודרניים כגון דיוויד בואי.
אפילו בתקופות קדומות היה האזור מקום משכנם של יוצרים רבים כמו המלומד המשפיע אלקואין והמשורר האנגלו-סקסי קאדמון. בנוסף שימש האזור כאחד משדות הקרב הראשיים והיה גם העקוב מדם שבהם, במלחמת האזרחים האנגלית "מלחמת השושנים".
בכל רחבי אירופה ניתן למצוא איזכורים לפולקלור כפרי מקומי המספר על רוחות, פיות וישויות אפלות.
באלבומם המיוחד יצרה הלהקה משהו הדומה בתחושות שהוא מעורר לסיפורי העם העתיקים הללו. סיפור מקומי מופלא על אודות כלב שחור ענק, המזדחל בביצות מסביב לעיירה רדופת ההיסטוריה, בחיפוש אחר נקמה מעורפלת, בעודו מייצג סכנה נושנה המנהלת ציד רוחני בדמות שדית. בעלת פילוסופיה לועגת המרמזת על חטאים מתועבים והאשמה מופשטת.
Agalloch. לעומת זאת. מסתמכת ב"Faustian Echoes" בעיקר על השפעות ליריות ישירות מן המחזה, כמו האלגוריה העוצמתית והמרתקת, אשר טמונה בטריולוג, שמובא בהקדמת התאטרון למחזה של גתה, המתנהל בין האמרגן, הבדחן והמשורר בשאלת מהותו של התיאטרון.
האלבום חודר. מן הפתיחה המלנכולית, מבעד להצהרות המקאבריות משהו והמורבידיות בחלקן – מתוך מפגן המילים הארכאיות שמעוררות כמו-זיכרונות מתקופת אינקוויזיציה אפלה ולוהטת, ואל עומקו של סיום תהומי ומיוסר.
וכמהות אחרונה, נגיעה חודרת אל תוככי שאלות אנושיות, קיומיות באופן נצחי.
האלבום מבוצע בליווי המסורתי של ריפים טבעיים, אורכים וחוזרים, והללו לכל הפחות יפתחו תופת לוהבת בנפשו של מאזין קשוב. ומאופיין באפקטים מעצבי אווירה, המדמה מרתף עינויים או תא מאסר במגדל אימים. השירה בו מבוצעת באופן מושלם ומצליחה להעביר באופן מוחלט ותמציתי את חווית המחזה עצמו.

המוזיקה ב"The Barghest O’ Whitby" מעבירה רגש תפל ועבש בפריטות נסחבות ומתמשכות, כבד וצורם, אך עם זאת לא חסר הרמוניה, בתופים. השירה מעוררת תדמית דמיונית של משהו נורא, רטוב, לוטה בעלטה, המרחרח אל תוך הליל. ולאחר האזנה חוזרת של האלבום, כאשר מסתכלים בעטיפתו האוונגרדית, אפשר כמעט ולחזות בתנועה.
האלבום מבוסס המחזה של Agalloch יהווה ללא ספק שיעור תרבותי חשוב לדורות הבאים. הוא מעביר מסרים אקטואליים מן העבר, אל עידננו המודרני – הכול מבעד לכישוף הממכר המוכר לנו רק כמוזיקה.
בסיכומו של דבר, אפשר בהחלט לומר כי הכיוון האומנותי החדש בו החלו להתפתח המוזיקאים של ימינו, מניב תוצאות מעשירות, ומעוררות השראה אשר בבירור מניחות את הדעת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

:My Dying Bride band members

Aaron Stainthorpe — vocals

(Andrew Craighan — guitar (ex- Abiosis

(Hamish Glencross — guitar (Driftwood, Seer's Tear, Apocalypso, Vallenfyre

Lena Abé — bass

(Shaun "Winter" Taylor-Steels — drums (Vestige of Virtue, ex- Anathema

(Shaun Macgowan — violin and keyboards (Nightshadows Lament, ex- Narcotic Death

.Labels: Peaceville Records

:Agalloch band members

(John Haughm − vocals, guitar, drums (ex-Sculptured, ex-Nothing, ex-Uncomposing, ex-Pessimyst

(Don Anderson − guitar (Sculptured, Nothing, ex-Darling, ex-Necropolis

Jason William Walton − bass guitar (Especially Likely Sloth, ex-Subterranean Masquerade, Sculptured, Nothing, ex-Susurrus Inanis)

(Aesop Dekker − drums (ex- Ludicre, Worm Ouroboros

.Labels: The End, Vendlus, Profound Lore

R.i.P